צורך היצירה ונאמנות לעצמנו

על יצירה, AI, ומה קורה כששוכחים להרגיש

לפעמים אני תוהה איך הייתי מגיבה אם היו מספרים לי לפני עשר שנים שבקרוב אוכל ליצור עולם שלם דרך שורה אחת. בלי להטעין את המצלמה, לרוקן כרטיסי זיכרון, להגיע למקומות רחוקים, לתאם עם אנשים, לחכות שעות לרגע המושלם, או לביים אותו.
אלא פשוט...
לכתוב – ולקבל תוצר שעולה על כל דמיון, ואז לשפר אותו עוד ועוד בקלות.
וזה ייראה טוב. אפילו מושלם.
אבל גם קצת ריק.

אני מגיעה מעולם של צילום ואמנות. שנים של למידה, תערוכות, התבוננות.
מתבוננת על אור מאז שאני זוכרת את עצמי. עדיין מביטה בשמיים כל בוקר, עדיין עוצרת ברחוב כשיש קרן אור או השתקפות שמושכת את תשומת הלב שלי.

כשאני מצלמת אני בונה עולם. אני רואה אור, אני חושבת מה התמונה הזאת עושה לי בגוף.
האם אני מצליחה לבטא את מה שאני מרגישה? להעביר את מה שרציתי?
איך כל הנתונים הטכניים – פריים, עדשה, תאורה – יכולים לעזור לי להגיש את הרגש למי שצופה?

כשהתחלתי להשתמש בכלי AI ליצירת תמונות ודימויים – משהו בי נדלק.
פתאום כל הדימויים שחלמתי עליהם, הקונספטים ששמרתי לי בראש למקרה שיבוא תקציב, עולמות של צבע, של תנועה, של חלום – הכל נפתח.
בלי מגבלות, בלי אישורים, בלי מגבלות תקציב או ציוד.
הדמיון שלי קיבל יד חופשית – והכלי הזה אפשר לי לרוץ רחוק.
להמציא. להגזים. לפרוץ.
וגם – להישאר רלוונטית.

אבל יחד עם ההתרגשות, התחיל מאבק ביני לבין עצמי.
הדימויים המושלמים האלו – הם לא אני.
איפה היצירה שלי? איפה האמת?

וככל שהכלי השתפר – הרגשתי שאני מתרחקת יותר ויותר.
התוצאה – יפה, נקייה, מדויקת – ואני בוהה בה.
ולא מרגישה כלום.
אין שם רגש, אין שם אותי, אין את הטעויות הקטנות או הדברים החד־פעמיים שקורים מול העיניים.
משהו חסר שם.

ואז הבנתי.
אני לא מחפשת שלמות. אני לא מחפשת יפה.
אני מחפשת את האמת שלי בתוך זה.
ולא משנה אם זה נוצר אחרי שחיכיתי שעות לאור המושלם, או אחרי שישבתי לילות עם הפוטושופ על פריים מדויק, או שניסיתי מאות פרומפטים כדי לדייק את הדימוי שלי.

הכלי יכול להשתנות – מעיפרון, למברשת, למצלמה, למחשב, לכלי AI –
אבל יש משהו אחד קבוע וחשוב: אני.

וזה מה שמבדיל את מה שאני יוצרת.
כי כולם יכולים לייצר תמונה מרהיבה של דוגמנית באור זריחה.
אבל לא כשהעין שלי שם.
לא כשאני מכוונת, מדייקת, ונמצאת בתוך הפריים.
אז, איך נשארים נאמנים לעצמנו?

הדבר הראשון שאני עושה הוא ללמד את הכלי מי אני:
מה אני אוהבת, על מה אני מסתכלת, מה אני מחפשת.
אני מוסיפה רפרנסים לדברים שמשפיעים על האסתטיקה שלי – וזה יכול להיות מוזיקה שאני שומעת, ספרים, צבעים, או אפילו תמונות נבחרות שצילמתי בעצמי.

אחר כך אני נכנסת גם לפרטים הטכניים: סוג התאורה, העדפות צבעוניות, סוג עדשה, ערך קלווין (אני למשל אוהבת תמונות "קרות" יותר).
הכלי שאני משתמשת בו בדרך כלל הוא מידג'רני, אז אני גם משקיעה את הזמן ללמד אותו מה אני אוהבת – כולל דירוג תוצרים כדי לחדד את ההבנה של הכלי כלפיי.

ואז אני בודקת תוצרים. ומדייקת.
ושוב בודקת.
ומדייקת.
ושוב.
ושוב.
עד שאני מרגישה שהצלחתי – לא רק לייצר משהו, אלא להעביר משהו.

אני מתעקשת לערוך, לחזור, לדייק, להתעכב.
במקום לתת למכונה לחשוב בשבילי – אני משתמשת בה כדי לחשוב איתי.
היא עוזרת לי להדגיש, לא להשתיק.

ויש בזה המון כוח – להישאר נאמנה לעצמי גם בתוך כלים כל־כך גדולים.
להשתמש ביכולת לפרוץ גבולות בלי לאבד את המצפן.
להזכיר לעצמי שהמטרה שלי היא לא רק לייצר משהו יפה – אלא להעביר משהו.
לעורר תגובה.
להשאיר חותם קטן, אפילו זמני.

כי בסוף, גם אם הכל נגיש ומהיר ויפה –
מה שנשאר הוא הרגע הזה שבו מישהו עוצר.
מסתכל.
ומרגיש.